היום נלמד על אהבה ויראה
היום היה אצלי יום מאוד מאוד עמוס, הרבה מאוד עבודה (ברוך השם!) , הרבה מאוד עניינים קטנים שהיה עליי לטפל בהם.
והיום למדתי הרבה מאוד תורה. אבל הדבר הכי מדהים היה איך שהכל התחבר לי.
כל יום בין מנחה לערבית, הרב של הבית כנסת שלי מעביר שיעור בפרקי אבות. השיעור התחיל בשבוע שעבר והנה היום הגענו לפרק א' משנה ג'.
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
פרקי אבות, פרק א' משנה ג'
הרב הסביר שאנטיגנוס אמר שמדובר פה בדרכי העבודה את הקב"ה.
יש את דרך האהבה ויש את דרך היראה.
לעבוד את הקב"ה ביראה זה לקיים מצוות מתוך פחד, שאם לא אקיים את המצוות יקרה לי משהו רע ואני אלך לגיהינום ולכן אני מקיים את המצווה.
לעבוד את הקב"ה באהבה זה לקיים את המצווה כי ככה צריך, כי ככה הקב"ה ציווה. יכול להיות שזה קשה ומעצבן (וסביר להניח שזה באמת כך) אני מקיים את המצוות כי צריך והקב"ה כבר יגמול לי.
ואז הרב שאל שאלה וענה עליה:
מה קורה אם אדם לא מקיים את המצווה מאהבה, אלא מקיים אותם מיראה , האם לא יקבל עליהם שכר? האם זה נחשב בכלל? ההסבר מתחיל במסכת סנהדרין
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָה.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף ק"ה עמוד ב'
קיום מצוות מתוך יראה – זהו שלא לשמה וקיום מצוות מתוך אהבה – זהו לשמה.
המטרה האמיתית כמו שאומרת המשנה בפרקי אבות היא לקיים את המצוות וללמוד תורה על מנת שלא לקבל פרס, כלומר לימוד תורה לשמה. אבל יש כאלו שהדרך ללימוד תורה שלהם עוברת דרך רווח אישי כלשהו (אם תלמד תורה תקבל סוכריה על מקל, אם תקיים מצוות לא תלך לגיהינום ועוד ועוד) ומתוך כך יזכו אלו ויגיעו ללימוד תורה באהבה – לימוד תורה לשמה.
הניסיון שהעמיד אותי הקב"ה
בין היתר, אחד הדברים שאני יותר אוהב לעשות הוא ללמד ולהדריך על מחשבים וטכנולוגיה את בני הגיל השלישי וכבר כתבתי על כך באתר זה בעמוד שכותרתו אודותיי.
בשבוע שעבר ביקשה ממני אישה אחת שלימדתי בעבר שאגיע להסביר לה על איך משתמשים בפקס שהתקנתי אצלה לפני הרבה זמן. אז היום הגעתי אליה אחרי תפילת ערבית והסברתי לה על איך משתמשים בפקס.
בסוף "השיעור" (זה היה חתיכת שיעור בשבילי) היא אמרה לי: "תודה רבה לך מאוד על השיעור שלמדת אותי". אמרתי לה בשמחה רבה ואולם חיכיתי שהיא תשאל אותי כמה היא צריכה לשלם לי.
עברו כמה שניות ואז הבנתי שהיא בכלל לא מתכוונת לשלם על ההדרכה.
לא בקטע רע, אלא בתמימות, היא חשבה שאני מגיע מטוב ליבי להסביר לה על הפקס. עזבו את זה שלא באמת התאמצתי , אולם הקצבתי לה זמן , זמן שתמיד אפשר לעשות בו עוד משהו. שראיתי לאן נושבת הרוח, נזכרתי במשנה שלמדנו היום בבית כנסת,רק לפני כשעה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב"…. ע"מ לקבל שכר וכמעט באופן מיידי, נתתי לעצמי "סתירה מצלצלת פנימית" ואמרתי לעצמי בלב שאני מוחל לאישה זו בלב שלם על התשלום בעבור ההדרכה.
אהבה ויראה - על הקיר בישיבה
בתקופת החטיבה ותיכון – למדתי שש שנים בישיבה התיכונית נחל-יצחק "נחלים". בבית המדרש הגדול בישיבה חקוקה האמרה הבאה:
העולבין ואינן עולבים, שומעים חרפתן ואינן משיבים, עליהן הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
כמעט מהרגע הראשון שראיתי את האמרה הזאת התאהבתי בה. אפשר לומר שהבנתי את המשמעות אבל רק דרך החשיבה של תלמיד בגיל תיכון. לא באמת הבנתי את המשמעות האמיתית ואיך זה מתקשר לחיים שלנו. ומה ראה באמרה זו מי שראה שכתב אותה באותיות קידוש לבנה לארוך מספר מכובד של מטרים…
אהבה ויראה - גם בלימוד הדף היומי
הקדמתי את ההקדמה על האמרה שתלויה בבית המדרש בישיבת נחלים כי היום נתקלתי בה בהפתעה גמורה… ומעשה שהיה כך היה:
לאחר "השיעור " וההדרכה על הפקס חזרתי הביתה ולאחר שהתקלחתי ואכלתי , המשכתי בסדר יומי הלילי שהוא בדרך כלל לימוד של 20 דקות של השפה הגרמנית ואז לימוד תורה יומי הכולל משנה תורה לרמב"ם, 2 משניות יומיות ולימוד הדף ביומי בגמרא.
הדף היומי של היום (יום שלישי י' בסיון) הוא מסכת שבת דף פ"ח. עזבו את זה שמדובר בדף שרלוונטי מאוד מאוד לחג השבועות (וגם דף פ"ז – המספר מתי בדיוק קיבלו עם ישראל את התורה – האם בו' בסיון או בז' בסיון). הדף של היום מספר כל מיני דברי אגדה על מתן תורה.
לאחר שהגמרא שיבחה את עם ישראל על כך שאמר "נעשה ונשמע" – שקודם הסכים לעשות את מה שכתוב בתורה ורק אחר כך לשמוע באמת מה כתוב בה.
(כל הפירושים נלקחו מפירוש שוטנשטיין לתלמוד הבבלי) הגמרא מגיעה לקטע שמדבר בגנות עם ישראל שחטא בחטא העגל עוד שביותם בהר סיני וכלשון הגמרא: "אמר עולא, עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" , כלומר עולא אומר כמה חצופה הכלה (עם ישראל) שעוד בהיותם בהר סיני (מקום חופתה) עשו את העגל. ואז הגמרא מביאה סיוע לדברי עולא: "אמר רב מרי, ברה דבת שמואל: "מאי קרא "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו (שיר השירים, א, י"ב) כלומר עם ישראל מתוודה עוד שהמלך (הקב"ה) היה בחופתו כביכול עם עם ישראל , בושמי (עם ישראל) עזב את ריחו הטוב לאחרים – כלומר עם ישראל לא היה נאמן לקב"ה ועזב לאחרים (העגל).
המשך ציטוט:
אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתיב נתן ריחו ולא כתב הסריח. – כלומר – למרות שהפסוק מדבר בגנותו של עם ישראל , עם כל זה הקב"ה מדבר בלשון חיבה כלפי עם ישראל שהרי כתוב נתן ריחו (לשון חיובית) ולא כתב הסריח (לשון שלילית).
בהמשך הגמרא מביא עוד עניין עם השורש עלב (כי כנסת ישראל שמדובר עליה קודם) שומעת עלבונה וחרפתה במעשה העגל ואינה משיבה…
ואז הגיע הבום הגדול בשבילי!!!
המשך הגמרא….
תנו רבנן: עלובין ואינן עולבים, שומעים חרפתן ואינן משיבים, עושים מאהבה ושמחין ביסורין. עליהן הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
תלמוד בבלי, מסכת שבת דף פ"ח עמוד ב'
הגמרא מביאה את האמרה המלאה שעכשיו אני מבין,שהייתה כתובה לא במלואה על הקיר בישיבת נחלים וזו האמרה המלאה.
ההסבר לפי שוטנשטיין הוא:
אלו שנעלבים ולא מחזירים עלבון למי שהעליב אותם, אלו ששומעים איך אחרים מחרפים אותם ולא משיבים חזרה, אלו שעושים את מצוות ה' באהבה (ולא כדי ליטול שכר או להימנע מעונש), אלו ששמחין ביסורין – כלומר שמחים באותם עלבונות , עליהן הכתוב אומר (ספר שופטים פרק ה', פסוק ל"א) ואהביו (של ה') כצאת השמש בגבורתו.
איך שאני רואה את האמרה הנ"ל מתגלגל לי בראש את כל מהלך העניינים (שעליו כתבתי ארוכות בפוסט הזה) והנה אני מתחיל להבין סוף סוף את מה שראיתי כל יום לפחות פעם אחת (אם לא שלוש) בבית המדרש בישיבת נחלים במשך 6 שנות לימודיי שם).
אבל הכי מדהים זה איך הכל התחבר לכל מה שלמדתי היום עם הרב בבית כנסת ומה שחוויתי על בשרי ב "שיעור" הסבר על הפקס.
השמש היא כמשל להתנהגותם של הנעלבים ואינן עולבים.
אחד ההסברים שמביא שוטנשטיין : "ואוהביו – רק מכוח האהבה יכול האדם להיות נעלב ואינו משיב , כי יודע הוא שה' הוא שאמר לחבירו לקללו ושהכל לטובתו וכמו אב המרחם על בנו. אבל מכוח יראה עדיין לא ימנעו מלהשיב בחזרה, כי על פי דין מותר להגן על עצמו נגד המעליבו (לאנוש בינה לרבי ראובן מלמד מפוניבז)

ויש אגדה המובאת התלמוד הבבלי, מסכת חולין דף ב' – שבהתחלה היה הירח בגודל של השמש אך לאחר שטען שאין ראוי ששני "מלכים" (הוא והשמש) ישמשו בכתר אחד – הוקטן הירח. השמש לעומת זאת שלא ענתה לטענת הירח נשארה בגודלה. בדומה לכך – מי שנעלב ולא עולב בחזרה יזכה כמו השמש להיות "כצאת השמש בגבורתו" כלומר הוא לא יינזק ואילו מי שהעליב (כמו הירח) לא רק שהוא ייכשל אלא גם יושפל מחמת מה שעשה.
אילו רק הירח היה יודע מה שעתיד יהיה לומר אנטיגנוס איש סוכו…
אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.